השפעת יוקר המחיה על הצמיחה ב-2025 – ומה משרד האוצר צריך לעשות

בעוד ששר האוצר נזכר ביוקר המחיה לקראת הבחירות, נתוני 2025 חושפים שסל הקניות של הישראלים הצטמק וצריכת המזון לנפש הפכה לשלילית. הממשלה העמיקה את הנטל על הציבור דרך העלאת המע”מ באחוז, למרות שהיה, ועדיין, ניתן למלא את הבור התקציבי בלי למסות את המקרר של מעמד הביניים.

הנתונים שהתפרסמו בפברואר על פדיון רשתות השיווק חושפים את עומק הבלימה במשק הישראלי. בעוד שבשנת 2024 נרשמה עלייה מרשימה של 7.2% בפדיון (במחירים קבועים), בשנת 2025 הצמיחה נחתכה בחדות והגיעה ל-2.6% בלבד – צניחה של כ-64% בקצב הגידול. המצב חמור עוד יותר ברשתות המזון, שם נרשמה עלייה מזערית של 0.8% בלבד. כשאלו הם נתוני הצמיחה מול גידול אוכלוסייה של 1.1%, המסקנה המתמטית מדאיגה: הצריכה לנפש של מוצרי יסוד בישראל הפכה לשלילית. הישראלי הממוצע קנה ב-2025 פחות אוכל ממה שקנה שנה קודם לכן.

החנק הצרכני הזה אינו גזירת גורל, אלא תוצאה של אינפלציה ומדיניות מיסוי. דוחות הכנסות המדינה ממסים של שנת 2025 מציגים שההכנסות ממע”מ זינקו ב-14.2 מיליארד שקל בהשוואה לשנה הקודמת, וצלילה למספרים מגלה שכ-7.058 מיליארד שקל מתוך הזינוק מגיעים מהעלאת שיעור המע”מ מ-17% ל-18%, בהתחשב בזה ששאר העלייה בהכנסות נבעה מאינפלציה המעורכת ב-2.5%, גידול אוכלוסייה של 1.1% וצמיחה ריאלית לנפש של כ-1.5%. המע”מ פועל כאן כמס על יוקר המחייה: הממשלה העלתה את אחוז המס וגרמה לייקור של כל מוצר ושירות במשק, ובמקביל ככל שהמחירים עולים גדל הסכום האבסולוטי שהמדינה מקבלת מכל עסקה. מדובר בכישלון חרוץ במלחמה ביוקר המחיה: המדינה הכניסה יותר שקלים לקופה על גבו של הציבור שצמצם את צריכתו הבסיסית.

העלאת המע”מ: כשסגירת הבור התקציבי עוברת דרך המקרר

באוצר יטענו שהעלאת המע”מ הייתה צעד הכרחי לסגירת הבור התקציבי שנפער. אבל הבחירה במע”מ ככלי לסגירת הבור התקציבי היא עדות לעצלות פיסקאלית. המע”מ הוא מס רגרסיבי המעלה ישירות את יוקר המחייה ופוגע בצורה לא פרופורציונלית באלו שמוציאים את מרבית הכנסתם על צריכה שוטפת. הפגיעה הזו אינה רק חברתית, היא כלכלית-אסטרטגית. מעמד הביניים הוא מנוע הצמיחה העיקרי של המשק הישראלי. כשהממשלה מחליטה למלא את הבור התקציבי דרך העלאת המע”מ, היא למעשה “מכבה” את המנוע הזה. הקיפאון בצריכה הפרטית ב-2025 הוא תוצאה ישירה של מדיניות שמעדיפה את הדרך הקלה לגבייה על פני צמיחה ארוכת טווח.

הדרך שלא נבחרה: צדק במקום מס עיוור

במקום לייקר את הסל של כל הישראלים, ניתן, ועדין אפשר, לייצר את אותן הכנסות של 7 מיליארד שקל דרך מיסוי ממוקד של הון וריכוזיות – מהלכים שהיו משפיעים על פחות מ-1% מהאוכלוסייה עם סיכון אפסי ליציבות המשק.

1. מיסוי שכירות במודל 20-10

כיום, בעלי כל הדירות נהנים מהאפשרות של מס שטוח של 10% בלבד על הכנסותיהם משכירות. מדובר בעיוות שמתמרץ ריכוזיות נדל”נית וחונק את הסיכוי של זוגות צעירים לדירה. ניתן לגייס כ-1.8 מיליארד שקל באמצעות מעבר למודל פרוגרסיבי המעלה את מס השכירות מ-10% ל-20% רק עבור הכנסות חודשיות שמעל 50 אלף שקל. מדובר במהלך שמרני המשפיע על קומץ בעלי נכסים ריכוזיים (כ-0.1% מהאוכלוסייה) עם סיכון נמוך באופן זניח שהמס יגולגל לשוכרים או יגרום להקפאת נכסים שכן בעלי נכסים אלו ממילא ממקסמים את מחירי השוק והתשואה על הנדל”ן הישראלי נותרת אטרקטיבית.

2. תיקון האפליה בין עבודה להון

שכיר במדרגת המס הגבוהה משלם כ-50% מס הכנסה בעוד שמשקיע הון שגורף מיליונים משלם 25% על רווחיו. העלאת מס רווחי הון מ-25% ל-35% רק עבור רווחים שמעל 1.2 מיליון שקל בשנה הייתה מכניסה כ-1.9 מיליארד שקל נוספים. זהו מהלך שמשפיע על כ-15-20 אלף איש בלבד, (כ-0.2% מהאוכלוסיה) בלי להשפיע על הרוב המוחלט של הציבור המחזיק בתיקי השקעות קטנים או קרנות השתלמות. למרות החשש הקבוע מ”הברחת השקעות”, הסיכון לכך נמוך: השקעות הון בסדרי גודל כאלו תלויות בפרמטרים של יציבות מוסדית וטכנולוגית שבהם ישראל עדיין מובילה, והמס המוצע תואם לממוצע המקובל במדינות ה-OECD המפותחות.

3. מס יוקרה על נכסי קצה

ביטול פטור מס השבח על דירות יחידה בשווי שמעל 10 מיליון שקל הייתה מייצרת הכנסה של כ-1.8 מיליארד שקל. מדובר במס שישפיע על כ-2,000 עד 3,000 עסקאות קצה בשנה בלבד, עם סיכון נמוך להקפאת נכסים מכיוון שהחלטות קנייה ומכירה בנכסי קצה נובעות מצרכים אישיים ועסקיים גדולים בהרבה מהפרשי המס.

4. העלאת מס היסף

בזמן של האטה בצריכה וחנק של מעמד הביניים, הכפלת מס היסף (“מס העשירים”) מ-3% ל-6% עבור הכנסות קצה שמעל 100 אלף שקל בחודש, הייתה מכניסה לקופה כ-2.3 מיליארד שקל. זהו מהלך של צדק חברתי שמעביר את הנטל לפחות מ-1% מהציבור, שרמת חייהם לא תיפגע, בעוד שהסיכון לירידה מהארץ זניח לעומת הסיכון האמיתי למשק – קריסת כוח הקנייה של מעמד הביניים.

מה עכשיו?

נתוני 2025 הם תמרור אזהרה בוהק. הם מוכיחים שהמע”מ הפך למשקולת שחונקת את מנוע הצמיחה של הכלכלה – הצריכה הפרטית. אם הממשלה באמת רוצה להילחם ביוקר המחיה ולעודד צריכה, עליה להפסיק להסתמך על “מס העצלנים” שגובה את חובות המדינה מהמקרר הביתי. הדרך להורדת המע”מ בחזרה ל-17% עוברת דרך האומץ למסות ריכוזיות והון קצה. הגיע הזמן להוציא את היד מהכיס של מעמד הביניים.